עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

שלום(:
קוראים לי מאיה נוימן.
איך לתאר את עצמי? אני חושבת שעוד לא מצאתי את המקום שלי בעולם ואני עדיין מגששת, עדיין מחפשת את עצמי.
אני מלאה ברגש. בוכה כמעט מכל דבר, סרט, ספר, תוכנית, ברכת יום הולדת, שיר סיפור וכו׳.
מקווה שתאהבו אותי.
מאיה(:
חברים
lookingאנונימי?ליאורall by myselfMayaBorn To Die
bellתיאומיכלtearsהבל הבליםSuperGirl1
laughterדוןViolet Bcold bananaSNOWאנונימית
SnowZippers^~sakura~^סתיוDarknessyuval
TigerLiliaItsmesoshutupFeeling myselfhappygirlWithout a FaceJenny
nothingmanosher levyour storyהדסDaliaSFancy Octopus
zoeymicבלי סודותunicornכמו שמכנים אותישקד
shayסתם אחתEB2909The darkJazzdont let me go .
שקדשמי הוא גיאAliceהכאב שבשתיקהIndigo ChildPila
חולמתmichalקייט הינברוסnetanelג'ולtimtam
MagenAprilאנונימיתDor ishayi beautiful in my way XDשובל גבישSomebody.
The Cheshire Catסופרת כוכביםyehavחסויאושרתיובל
Red nightאיתמר בן ברוךלילך ציבעוניLady In Blackחסוי123נטשה
Shir Leviסתם אחתAnonymousloloRoy bIm (not) fine
my nicknameלביאספירcookieLonely guyme-***
שיראלשיר:]גאיהשירן שטריתI dont give a F**K ♥הילדה....
עמי ביוטי *~*סיווןאד;-)מישהי שונה אוליידניאלאליסה
ניקול D:Daniel .TigerLilyשארלוטAnglic ♥♥♥Suzan
גיליחן (:AngelicLoLaאביגילARIXXX
#פיגלי_הורן ♥sunshineזהו כל סיפור חיי :-)Here To Loveאלונהsmooth criminal
תמר גלעדליה loveעוד מישהי בעולם....rAz ^דניאלgirl on fire
lucyNicole Angel XTahelהחיים הם גיהנום ואת לי האורקארינהסייג'
gamer girlרוזיאיביילדת החיםאנונימיץBlue Moon
SOL ASULINNutella GirlThese Heavenלירון זה חולשה♥♥LonelyGirlניקול
Emo Lifeעוד מוזרה בעולםבתאלMeshimy heartפאנפיקים-הארי פוטר ומשחקי הרעב
דורון עמית הישרדותDrorמותק:)הסוכנת Nturn wildאנ''ש
DarkEagleעיר המיקמנים בבלוגררק אני שונה מכוולם ... ♥all i need is my self :)ברבוש :-**רווית (אני בן!)
סהר שיריםLILIS.M.Sילדת הבלוגmiryammy heart,ny body, my life
הבלוגריותקרמיטית גאה :)Amazing ♥ ♥גאיה חוזרת עם ואן דיירקשןגאליס זה ♥nastia
אשת הזאבORIYALIחמוץ מתוק~אלינור בירון~cosmicBFFנערת הגורל
עדן מאירgirlסוכריה (-;❥AngelK❥Ghost DogKedish
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
אימייל!!

טוב אז אם לכולם יש אז למי שלי לא יהיה?! אז פתחתי אימייל... ווהו!!! מקווה שתכתבו לי... :-) ומתי שבא לכם אני פה... אוהבת אתכם!! אז אל תתביישו פשוט תשלחו... ;-)
danielcohen18122000@walla.com
:-)

תחייכו! כי אם לא תחייכו העולם יראה שחור.
תחייכו! כי אם לא תחייכו הימים יהיו ארוכים.
תחייכו! כי אם לא תחייכו איך תחיו?!
תחייכו! כי אם לא תחייכו אתם תיכנסו לדיכאון.
תחייכו! כי אם לא תחייכו את תיהיו עצובים.
תחייכו! כי אם לא תחייכו החיים לא יחייכו אליכם חזרה!!
תחייכו! כי אם לא תחייכו הכל יהיה חסר טעם.
תחייכו! כי אם לא תחייכו אתם לא תראו את יופיו של העולם!
תחייכו! כי אם לא תחייכו לא יהיה לכם עוד כוח.
תחייכו! כי אם לא תחייכו זה יעשה לכם לא טוב.
תחייכו! כי אם לא תחייכו החיים יהיו בזבוז.
תחייכו! כי אם לא תחייכו אתם לא תחיו חיים בריאים!!
תחייכו! כי בעצם... מה כבר יש לכם להפסיד!!
תחייכו! ואז תראו... החיים לא יראו כאלה נוראיים!
תחייכו! כי זה יעשה לכם רק טוב!!
תחייכו! פשוט תחייכו!!

-מתוך הפוסט ״פשוט לחייך״-
אני אוהבת אתכם...

אל תחשבו שחנונים אלו אנשים עם משקפיים, שכול היום לומדים, שמכוערים מאוד ומתלבשים נורא. חנונים זה אנשים שלא דורכים עלייך. אלו האנשים שיעזרו לך לקום כשמישהו אחר ידרוך עלייך. אלו האנשים שלא יבגדו בך. אף פעם. אלו האנשים שתמיד יחכו לך כשתבגוד בהם ויקבלו אותך בזרועות פתוחות. אלו האנשים שיודעים מה זה חברות אמיתית. חנונים הם אנשים שכיף לחיות איתם. ועל תטעו, לא המקובלים, או הפרחות, או הערסים, לא אלה הם חברים אמיתיים. אלה החנונים. החנונים שאתם צוחקים עליהם למרות שלא עשו לכם כלום. המעמד החברתי שלי עכשיו בסדר. אני חברה גם של המקובלים וגם של החנונים. אבל החנונים תמיד יהיו מקום המפלט שלי, החברים שלי, המשפחה שלי, כי הם בני האדם הכי טובים שיכולתי לבקש מהם אי פעם להיות חברים שלי.


- מתוך הפוסט ״עכשיו חנונית. תמיד חנונית״ -
אהבה

״האהבה לא אמורה להיות קשה בכלל, המחשבות עליה הן אלו שמסבכות אותה.״
חברות אמיתיות

היו לי הרבה חברות. אף אחת לא היתה חברה אמיתית. הן תמיד היו שם כשהייתי שמחה והיו לי חברים. אבל הן אף פעם לא היו שם כשהייתי לבד והייתי צריכה קצת תמיכה... אני מקווה למצוא יום אחד את החברה האמיתית הזאת, שתישאר איתי גם ברגעים הכי קשים שלי...
אהבה 3>

אני באמת מחכה שיום אחד אני יאהב מישהו והוא יאהב אותי חזרה.... אני מחכה לחיבוק הזה שאני אקבל, ואני לא אצטרך לפחד שהחיבוק הזה פתאום יעלם. שאהובי יעלם. אני מחכה לקום בבוקר ולדעת שרק בגללו אני קמה כל יום מחדש. אני מחכה לרגע שבו כל חמש דקות אני אבדוק את הפלפון כדי לראות אם יש הודעות חדשות ממנו. אני מחכה לרגע הזה שבו אני רצה לחברה שלי ואומרת לה: ״אני מאוהבת!!!״ אבל אני הכי מחכה שכשאני אנשק אותו אז הוא ילחש לי באוזן ״אני אוהב אותך...״ ואני רק אחייך ואגיד: ״גם אני אותך״

מתוך הפוסט ״אהבה...״
אבודה... כל כך אבודה.
16/05/2015 13:35
מאיה נוימן
אני, אמיתי, חברים
זה לא שרע לי. באמת שלא. אני פשוט מרגישה... אבודה. לא מצליחה לזכור מאיפה באתי ולאן אני הולכת. הכל מתבלבל ואין לי כוח לכלום. אני פשוט רוצה להניח את הראש על הכרית ולהירדם. להירדם ליום, חודש, שנה... אולי אפילו לתמיד. העיקר שאני כבר לא אהיה פה.במחשבה שנייה, אולי קצת רע לי. רע לי לראות את הרוע שיש באנשים שחשבתי שהם חברים שלי. כי בתוך העיניים שלהם יש רוע כזה, שלוקח זמן עד שאת רואה אותו, וכשאתה סוף סוף רואה אותו זה כבר מאוחר מדי. ואני לא יודעת כבר מה אני רוצה, ומה אני אוהבת, וממה אכפת לי. כנראה שמכלום. כנראה. ואף אחד לא אוהב אותי, ולאף אחד לא אכפת ממני, ככה זה מרגיש. לבד, ככה זה מרגיש. וזה לא שרע לי, אולי קצת רע לי, אבל זה לא העניין, העניין הוא שאני פשוט מרגישה כאילו אין לי חברות אמיתיות, כאלה שיעמדו לצידי כשהדמעות יזלגו לי על הלחיים, והן רק ישתקו וירגיעו ויחבקו חזק. כי יהיה להן אכפת, כי עכשיו לא אכפת להן. הן לא באמת מקשיבות לי, ואני מבינה את זה, לכולנו יש בעיות וכל אחד צריך להתמודד עם הבעיות שלו, אבל בכל זאת, למה זה מרגיש כאילו אני הייתי עושה הכל בישבילהן והן לא היו עושות למעני כלום? וזאת הרגשה די רעה, את האמת. אבל בעצם... הרי זה לא נכון. הרי עכשיו אני בתקופה של גילוי עצמי ובתקופה של למצוא את המקום שלי, אז אולי אני סתם קצת מבולבלת. אני לא יודעת. אני רוצה להיות חלק מסרט של דיסני, שם בסוף תמיד הכל מסתדר. אבל לא אכפת לי גם להתפשר על איזה שיר של מירי מסיקה, כי גם שם אין סוף לאופטימיות וגם שם הכל בסוף מסתדר. זה מרגיש כאילו אני צריכה ליפול ולקום כל פעם מחדש, כאילו נועדתי ליפול, זה לא הוגן. למה את כל הדברים הרעים משליכים עליי בלי לחשוב אפילו? עוד דבר ועוד דבר, זה לא נגמר. מרגישה אבודה. מרגישה כאילו אין אף אחד בעולם שיוכל להכיל אותי. שיוכל לשבת ולהקשיב לי, ולא משנה כמה זמן אני אדבר, הוא פשוט יהיה שם ויקשיב לי, ויהיה לו אכפת. אני לא ממש יודעת מה אני מרגישה, מה אני צריכה להרגיש, פעם אחת אני שמחה, אחרי זה אני עצובה, ולפעמיים אני סתם באמצע. אני מניחה שאני פשוט במין תקופה כזאת, ואחרי שהיא תעבור הכל יהיה בסדר. אבל בנתיים אני פשוט...אבודה.
2 תגובות
בסוף הכל נגמר
25/12/2014 21:47
מאיה נוימן
אני, אמית, עצוב, כואב, חברות
אוי... עוד פעם אותה עצבנות ואותו עצב שמאיימים לסגור עליי. אני מרגישה בזמן האחרון ממש מבולבלת. מצבי הרוח שלי מתחלפים תוך שנייה. אני כל הזמן חושבת על המשפט הזה שהכל בסופו של דבר נגמר. השאלה רק מתי, יש דברים שנגמרים מהר, ודברים שנגמרים יותר מאוחר. אני מסתכלת על חברות שלי.. שפעם היו החברות הכי טובות. הן היו חבורה של ארבע בנות שנראו לכולם כמו חברות שיחזיקו לכל החיים. הן עשו הכל ביחד. מלחלק אחת לשנייה את האוכל ולשבת כל היום ביחד, ועד לשינה משותפת והתכתבות בלתי פוסקת. הן חגגו ביחד, ותמיד הלכו לקניון, או לפיצה, או לסרט ביחד, ארבעתן. הן היו בלתי מתנות להפרדה. ותמיד עלתה אצלי השאלה.. ושאלתי אותה את כל הרבעה בנפרד.. ״ומה יקרה אם תריבו?״ וכולן ענו פה אחד. ״אנחנו נשלים!״ ואני שאלתי: ״איך?״ ״נדבר, כמובן.. אנחנו לא נוותר על החברות הזאת..״ זה ריגש אותי לשמוע את זה. האמנתי שאולי באמת יש חברות אמיתיות. ״רבנו איתה״ הן אמרו לי אחרי שראיתי שהילדה מהחבורה שלהן לא מדברת איתן. ״תשלימו!״ אמרתי, והן רק גיחכו והנידו בראשן, ״בחיים לא״ ענו. הריב הזה היה ענקי ומכוער. לפניו היו עוד ריבים קטנים ביניהן. אבל הריב הזה? הוא היה ממש נוראי. קללות ועצבים.. ומה לא? הן נפרדו. שלושתן נשארו יחד ואחת נותרה לבד. האחת מצאה לה חברות חדשות. אך לא כמוהן. והן? הן אמנם נשארו חבורה של שלוש. אבל זה לא אותו דבר. הן לא מה שהו היו.. הכל נגמר. הכח נגמר. אני פשוט חייה בהרגשה של ״למה לחיות אם בסוף הכל יגמר?״
4 תגובות
טראומה
13/12/2014 14:12
מאיה נוימן
אני, אמיתי, כואב, עצוב
יש לי טראומה. טראומה עוד מהתקופה שלא היו לי חברים. אני מרגישה שאני כל הזמן צריכה להוכיח למישהו שיש לי חברים. את לא צריכה להוכיח לאף אחד. אני כן צריכה. לא את לא. אני מרגישה כאילו שאני צריכה להראות לכולם שוואלה, יש לי חברים, יש לי אנשים שאוהבים אותי. או לפחות.. אני חושבת שהם אוהבים אותי. אני לא כל כך בטוחה. הכל כל כך מעורפל. משונה. כשאני עם חברים אני כל הזמן חושבת ״אוי עכשיו בטח אנשים רואים אותי וחושבים כמה אני מקובלת״ אני זאת רק אשליה. כי אני לא מקובלת. ממש לא. אני חושבת רק על איך אני נראית בעיניי אחרים ולא איך אני רוצה שאני אראה. וכן, יש לפעמיים רגעים שאני שוכחת מזה ונהנת פשוט מלהיות עם חברים. באמת? את בטוחה? כן. אני חושבת. בטח.. אולי אני אף פעם לא נהנת? אולי. לא נכון. אני נהנת. באמת?.. כן! אבל כל הטראומה הזאת נוצרה מפעם. כשלא היו לי חברים והייתי לבד. ועכשיו שיש לי סופסוף חברים אני חייבת להראות את זה לכולם. כדי שלא יחשבו שאני בודדה. ואת לא בודדה? לא. באמת? יש לי חברים. כן? כן. אני לא כל כך בטוחה.. גם.. גם אני לא..
8 תגובות
פריקה.. נראלי
13/12/2014 14:02
מאיה נוימן
אני, כואב, לא יודעת, אמיתי
אני נוראית. בן אדם נורא. נורא נורא נורא. אוף. אני כל כך מגעילה. אני פשוט.. לא יודעת, נגעלת מעצמי. מהאגואיסטיות שלי, מהקנאה שלי. מהחוסר אופי שלי. אני מעצבנת את עצמי כל כך. כאילו אני כל כך קנאית. אני מקנאה בחברות שלי במקום לתמוך בהם, ואני מקנאה בחברה שלי שיש לה עם להיות כל הזמן, ואני מקנאה בחברה שלי שהיא יפה, ואני מקנאה בידיד שלי כי הוא מקובל, ואני פשוט קנאית. נמאס לי. פשוט נמאס לי. באלי לשחרר. להפסיק לקנא. פשוט להנות ממה שיש לי, אבל אני.. פשוט לא מצליחה. אני מרגישה זוועה. שום דבר כבר לא מספיק לי, לא מספק אותי ולא גורם לי הנאה. נראה כאילו החיים סוגרים עליי. אני לא יודעת מה עובר עליי. באמת שלא. אני שמחה. אני עצובה. אני שמחה. אני היפראקטיבית. אני עצבנית. אני עייפה. אני עצובה. אני מפגרת. אני דפוקה. אני לא מבינה. אני משתגעת. אני שמחה. אני עצובה. לא יודעת מה עובר עליי. ועוד משהו, אני לא כותבת את הפוסט הזה מתוך דיכאון או משהו.. למרות שזה די נראה ככה, אני משארת. אבל אני סתם עצבנית. לא דיכאונית. רק עצבנית.
1 תגובות
התגעגעתם? כי אני כן(:
06/12/2014 14:40
מאיה נוימן
אני לא יודעת ממש איך להתחיל.. אז המון זמן לא הייתי פה.. אני ממש התגעגעתי. היו לי מלא מבחנים, מלא דברים שדורשים התמדה. אני לא חושבת שאני אצליח לכתוב אבל באמת שאני אשתדל.. אז מה חדש? העבירו אותי לקבוצה חדשה בבלט. אני בקבוצה של הגדולות עכשיו. הקבוצה של ההכי טובות. אז כן, קשה לי. אמנם אני ממש מתקדמת.. ו-וואלה קפצתי קפיצה ענקית. אני דוחפת את עצמי עוד ועוד קדימה. וכן, גם יש המון נקודות שבירה. המון. אין כבר את כל החברות מהקבוצה הקודמת שיתמכו בך, עכשיו את צריכה לתמוך בעצמך. ואם פעם זה היה שבאים לבלט בישביל לרקוד אבל גם לפגוש חברות ולצחוק ולהשתגע.. היום זה נטו בלט. אני משקיעה נותנת את כל כולי. וגם יש את ההרגשה שבקבוצה הקודמת הייתי הכי טובה. הראש של הפרמידה אז עכשיו אני השורה התחתונה של הפרמידה. אבל זה בסדר. יהיה בסדר. אני בטוחה.. חוץ מזה? אממ נראלי שהכל טוב. תקופה קצת לחוצה. פסנתר, בלט, בצפר. אבל אני יודעת שבסוף הכל ישתלם. החיים טובים. אני משתדלת לזכור להנות מכל רגע. קצת קשה להיות מאושרת כשכל שנייה אני מפחדת שמשהו יקרה. שהחברות ישתעממו ממני. או שהלימודים כבר לא יהיו טובים. אבל בסך הכל בסדר. נקווה לטוב. להכי טוב.
1 תגובות
פחד משתיקות
17/08/2014 15:18
מאיה נוימן
אני, אמיתי, פחד
אני ממש מפחדת משתיקות מביכות. אני מפחדת שאף אחד לא ירצה אותי בתור חברה שלו בגלל שאין על מה לדבר איתי ובגלל שאני משעממת. אני גרועה בשיחות. ממש גרועה. אסון טבע, את תרצו. לוקח לי זמן להיפתח לאנשים ולעבור את השלב של הפחד משתיקות. אבל עד שאני מצליחה לעבור אותו אנשים כבר משתעממים ולא מנסים ליצור איתי קשר. זה קורה לי בעיקר עם בנים. זה קורה לי גם עם בנות אבל זה הרבה פחות מביך. לפני שאני מדברת עם מישהו בטלפון או שאני מזמינה אותו או אותה אליי אני חושבת כל הזמן על מה נדבר ומחפשת מלא נושאים, וכשנראה לי שאני מלאה בנושאים לשיחה אני מתקשרת ומזמינה או סתם מדברת. אני כל הזמן חושבת שאסור לי להישאר עם מישהו לבד כדי שלא תיווצר בינינו איזו שתיקה. אני פשוט פחדנית. לא יודעת לשחרר. נערה מוזרה שהפחד הכי גדול שלה הוא שתיקות.. ואם יש לי מקרה כזה עם מישהו אז אחרי זה אני בטוחה שכל הידידות שלנו נהרסה ושהוא חושב שאני מוזרה. כל כך קשה לי עם שיחות. מרוב הפחד מהשתיקות האלה אני מדברת על כל כך הרבה דברים עד שהאנשים שאני מדברת איתם חושבים רק על כמה אני חופרת ולא מבינים שאני מדברת כדי למלא את החלל של השתיקה... אני פשוט נוראית בלדבר. אני מתחילה למלמל דברים לא קשורים ומתחילה לצחקק מרוב עצבנות. אני רוצה פשוט להיות בן אדם נורמלי ששתיקות הן לא הפחד הכי גדול שלו. לא בקשה גדולה מדי, נכון? אני פשוט רוצה לשחרר. לתת להכל לקרות. להפסיק להיות כזאת עצבנית ומתוחה מכל שיחת טלפון או מפגש.. אני רוצה פשוט להפסיק לפחד.
8 תגובות
הבטחתי. ואני מקיימת.
13/07/2014 10:49
מאיה נוימן
אני, חברות, מאושרת, שמחה
טוב אז אמרתי שאני אכתוב כל כמה ימים אז... לפני כמה ימים נגמר המחזור הראשון של הקייטנה.. קצת מבאס. למרות שאני אבוא כנראה לעוד מחזור זה מבאס לעזוב לשבועים. וחוץ מזה הכרתי שם ילדים באמת באמת מדהימים ברמות מטורפות ועכשיו אני צריכה להיפרד מהם, וזה קשה. הקייטנה הזאת מחזיקה אותי מאושרת ולא בדיכאון. ואני לא יכולה לחשוב על להיפרד ממנה ומהכל... אפילו אם זה רק לכמה שבועות. כמה בנות ואני נפגשנו ועשינו כמו מין מסיבת פיג׳מות כזאת... היה ממש כיף!! כל כך פחדתי שלא יהיה להן כיף כי עשינו שבוע לפני זה עוד מסיבה אבל באיזה בית ממש ממש גדול (המשפחה ממש עשירה) והיה מלא אוכל וסרטים ופעילויות. אבל בתכ׳לס מה שהכי חשוב זה שניהיה ביחד והרגשתי שבבית שלי (יש לי בית ממש קטן) היינו הרבה יותר מלוכדות, וכולן היו ביחד... אז בסוף הבית הקטן שיש לי גרם לטוב :) בסה״כ אני שמחה שהיה להם טוב והאמת שממש נהנתי איתן אז הכל היה אחלה... אז זהו... איך היה הסופשבוע שלכם?...
2 תגובות
עבר יותר מדי זמן...
08/07/2014 22:08
מאיה נוימן
אני, מאושרת, קייטנה, שמחה
טוב אז מלא מלא זמן לא כתבתי... לא היו לי רעיונות ובין כל הבלגן של סוף הלימודים וכל החרא הזה לא מצאתי זמן לדברים שאני אוהבת :) אז חזרתי ובאמת שאני מתכוונת לכתוב פוסט כל כמה ימים... אז נתחיל בזה שאני בקייטנה. אני עוזרת מדריך... זה ממש נחמד :) לפעמיים הילדים עולים לי על העצבים, וחם לי, ואני רצה ומוציאה הרבה אנרגיות, ואני חוזרת הביתה חצי מתה... אבל זה עושה אותי מאושרת. וזה נותן לי סיפוק כל כך גדול. אני קמה כל יופ אחרי כמה שעות בודדות של שינה אבל אני קמה עם חיוך ועם הרגשה טובה. באמת שזה עושה לי טוב להפעיל את עצמי... אז החופש התחיל. איזה כיף!! אין לי שיעורי פסנתר בחופש אז המורה החליטה שאני צריכה להתאמן הרבה ונתנה לי שישה קטעים שאני צריכה ללמוד עד סוף החופש... אז לא ממש כיף לי ואני לחוצה כי לא נראה לי שאני אצליח בחיים, אבל חוץ מזה הכל טוב. אז באמת שהתגעגעתי אליכם באמות שלא יתוארו. אבל עכשיו אני כאן... ואתם עומדים להיות מפוצצים בפוסטים ;)
6 תגובות
פשוט רציתי לבכות...
11/04/2014 17:38
מאיה נוימן
אני, אמיתי, מאוהבת, עצוב, כואב
הייתי ביום הולדת של חברה ממש טובה שלי. היא הזמינה כמה בנות מהכיתה אבל היתה שם גם אחת שלומדת ב״אמניות״. שאלתי אותה באיזה כיתה היא, היא ענתה ט׳. ״רגע יש סיכוי שאת מכירה איזה ניתאי מהשכבה שלך?״ שאלתי. לא היה לי מושג באיזה בית ספר הוא לומד. אבל היתה לי הרגשה שהוא לומד ב״אמנויות״. ״אממ.. כן, האמת שיש איזה מישהו..״ היא ענתה. ״איך הוא נראה?״ שאלתי. ״נמשים, לבן כזה...״ דמיינתי לרגע את דמותו בראשי וניסיתי לזכור איך הוא נראה. ״שיער קצוץ?״ שאלתי אותה בהתרגשות. ״כן, כן,״ ענתה. חברה שלי שיודעת על ניתאי היתה לידיי ושמעה את השיחה. ״יש סיכוי שזה הוא!!״ אמרתי לה בשמחה. ״יואו...״ היא צחקה. ״אני לא מאמינה..״ הוסיפה. ״רגע באיזה מגמה הוא?״ שאלתי את הנערה שלומדת איתו. ״קולנוע,״ ענתה בלי לחשוב. בינתיים כל הנתונים מתאימים לניתאי. אבל יש כל כך הרבה אנשים עם שיער קצוץ, נמשים, עור לבן, ושלומדים במגמת קולנוע. ״את יודעת אם הוא רוכב על סוסים?״ שאלתי בהיסוס. היא חשבה למשך שנייה. ״נראה לי שכן..״ אמרה בעודה מהרהרת. ״זה הוא!!״ צעקתי לחברתי. ״זה הוא!!״ אמרתי עוד פעם בשמחה ענקית. חברתי חייכה חיוך ענקי. היא שמחה בישבילי. ״רגע,״ פניתי לנערה. ״את יכולה לספר לי עוד משהו עליו?״ היא חשבה רגע ואז ענתה, ״אממ.. אמא שלו נפטרה בקיץ שעבר, בחופש הגדול,״ היא בחנה אותי. ברגע זה הרגשתי איך ליבי צונח לבטני. הסתכלתי בבילבול על חברתי. שמחה כבר לא היתה ניכרת בעיניה. הבנתי כמה מסכן הוא. כל כך כאב לי עליו. רציתי לחבק אותו ולהגיד לו שאני ממש מצטערת. באותו רגע פשוט רציתי לבכות.
16 תגובות
הכל נגמר ב״היי״.
07/04/2014 17:01
מאיה נוימן
אני, אמיתי, מאוהבת
אני נוסעת במיניבוס הקטן והאוזניות מנגנות שירים מתחלפים. התיק שלי נמצא לידיי, על המושב שצמוד למושב שלי. הילדים צועקים אך אני שקועה עמוק במוזיקה. ואז פתאום בא אלי מישהו. בעצם לא מישהו, ניתאי. הוא שואל אם הוא יכול לשבת לידיי. הדופק עולה. אני מרגישה את ההתרגשות גועשת בי. שותפת אותי בתחושה מאושרת. אני מזיזה את התיק מהמושב שצמוד אליי. הוא מתיישב. המיניבוס מלא לגמרי. המושב שלידיי היה היחיד שפנוי. עכשיו הוא תפוס. אני נשארת עם האוזנויות. חושבת מה כדאי לעשות. הלב דופק בקצב לא נורמלי. בום בום. בום בום. הוא מתחיל לעשות משהו בגלקסי שלו. אחרי דקה בערך הוא מפסיק. מכבה את הגלקסי ופשוט יושב ומסתכל קדימה. חשבתי שזה סימן שהוא רוצה להתחיל שיחה. הוצאתי את האוזניות מאוזני. עוברת דקה. שתי דקות. שלוש דקות. שום דבר. לא מילה. לא מבט. אפילו לא הצצה קטנה לעברי. אני מחכה עוד דקה אחת וחושבת מה לעשות. אני מחליטה להגיד לו ״היי״ ואז השיחה כבר תזרום. ״היי,״ אני אומרת. ליבי קופץ מהתרגשות. במשך כמה שניות הוא אפילו לא מסתכל לעברי. אני מרגישה לפתע מטומטמת. פתאום הוא מסתכל עליי ואומר, ״היי,״ לאחר רגע הוא מפנה את מבטו. ובזה זה נגמר. כל הנסיעה לא דיברנו. לא העפנו מבט אחד בשני. לא להאמין. כל ההמולה הזאת נגמרה במילה ההקטנה הזאת. הכל נגמר ב״היי״.
14 תגובות
שילבתי אותן...
01/04/2014 17:30
מאיה נוימן
חיים, אמיתי, אני, חברה, מאוהבת
״כן, בטח!! אני יודעת שאת מאוהבת בו!!״ אמרה לי חברתי. הרגשתי איך פני מסמיקות. חיוך התפשט על פניי והרגשתי שאני מתפוצצת. ״לא נכון!!״ צעקתי עליה. התחלתי לצחוק. היא הרימה את גבותייה במין הבעה של ״עאלק,״ ואז אמרתי לה, ״נשבעתי לך שאני כבר לא אוהבת אותו, את לא מאמינה לי?״ אבל היה ברור מה תיהיה התשובה שלה. ״אמממ... לא ממש!!״ ברגע זה הפנים שלי וכבר היו ממש אדומות. ״אני נשבעת לך שאני כבר לא אוהבת אותו!!״ אמרתי. היא שוב הרימה את גבותייה. ״אז למה את מדברת איתו למרות שאמרנו שמתעלמים ממנו?״ חשבתי לרגע. למה, באמת? שאלתי את עצמי. ״לא יודעת,״ עניתי. ״כי אנחנו באותה קבוצה במוזיקה...״ הוספתי. היא הנה מין הנהון כזה של ספק. ״אבל את יכולת לדבר איתו *רק* במוזיקה,״ חשבתי רגע. ״אבל אז הייתי יוצעת מגעילה!!״ צעקתי. ״טוב, נגיד ש...״ היא אמרה. ״אז תישבעי ברצינות עכשיו שאת לא אוהבת אותו!!״ צעקה. חייכתי. ״בסדר,״ עניתי. ״אני נשבעת שאני לא אוהבת אותו!!״ אמרתי ברצינות. היא חייכה ועברנו לדבר על נושא אחר. רק חבל שהיא לא ידעה ששילבתי את עצבעותיי מאחורי גבי.
6 תגובות
בלט
02/03/2014 15:49
מאיה נוימן
אני, אמיתי, חיים, חברה, מאושרת
אני רוקדת כבר שמונה שנים. יותר מחצי מהחיים שלי. ריקוד זאת האהבה שלי. אני תמיד רוצה ללמוד, לדעת, להבין. כשהתחלתי את הריקוד הייתי בת חמש. ילדה בת חמש רוקדת בלט. נשמע ״רוסי״ למדיי. אבל לא ההורים דחפו אותי, אלא אני. פשוט רציתי להיות כמו הבנות בסרטים, שיודעות לעשות הכל, לרקוד, לשיר, לנגן. אז ביקשתי מאמא שלי ללמוד בלט. כמובן שהיא הסכימה. אני זוכרת איך אני וסבתא שלי הלכנו למורה המשוערת שעתידה להיות המורה שלי לבלט. היא היתה גבוהה ורזה. שיער אפור. חולצה ורודה. עיניים כחולות. בגיל הארבעים או החמישים לחייה. הסתכלתי עלייה מלמטה. בעיניים כמהות. היא אמרה שהשיעורים יתבצעו בימיי רביעי וראשון. שאלה אם אני יכולה בין השעות ארבע לחמש. סבתא ענתה לה שאני יכולה. ושלושה ימיים אחרי זה התחלתי ללמוד. אני לא זוכרת את גיל חמש. אני זוכרת את גיל שבע, שמונה, תשע, עשר... בכיתה א׳ בגיל 6, היום הראשון של כיתה א׳, יום ראשון בשבוע, הכרתי שם ילדה. ליה. ישר נהיינו חברות. הושיבו אותה לידי, שאלתי אותה אם היא רוצה להיות חברה שלי, היא ענתה בחיוב. אחרי זה גיליתי שהיא גם מצטרפת לבלט שלי. אני הייתי שנה אחת שם ואז היא באה לשיעור. היא הרסה את עתידי. לא באמת. אבל שתינו היינו הבנות הכי גרועות בכל הבלט. תמיד בשורה אחרונה. תמיד מדברות. לא הקשבנו אף פעם. ככה היינו שש שנים. ואז בגיל 12 קרה לה משהו ברגל. היא הפסיקה את הבלט. אני נשארתי לבד. לא היו לי כלל חברות מכיוון שתמיד הייתי עם ליה, חברתי. לאט לאט צברתי חברות. נהייתי יותר ויותר טובה. ואז מתוך 12 בנות הייתי שלישית הכי טובה. אחרי שנה חברתי חזרה. גיל 13. היא נאבדה בתוך הקבוצה שלנו. פתאום אנחנו כבר לא יכולות להיות הגרועות. החסרות הקשבה. פתאום אני טובה. היא בצד. אני נלחמת. היא מנסה, ואז מוותרת. לאט לאט הקשר שלי ושלה התחזק בגלל הבלט. היא הייתה צריכה אותי בישביל להתקדם. עזרתי ללמוד. למדתי אותה. הסברתי לה. והיא התקדמה. והקשיבה. והתאמצה... ובסוף גם הצליחה. היא הפכה להיות טובה. אבל לא יותר ממני. ולפתע, לפני חודש אמרו לנו שהשתיים שהיו הכי טובות עוזבות לקבוצה מעל. ובין יום הפכתי להיות הבת הכי טובה בקבוצה. עכשיו אני מפקדת על הקבוצה. אני שורה ראשונה, באמצע. עם הרבה כבוד. זאת היסטוריית הבלט שלי. רק רציתי שתראו קצת את החיים שלי. בלט זאת האהבה שלי. ואני לא מוותרת על מי שאני אוהבת.
20 תגובות
אני מרגישה טוב עכשיו... בזכותכם 3>
18/02/2014 18:31
מאיה נוימן
אני, חיים, שמחה, חברות, אמיתי, מאושרת
הרבה זמן לא כתבתי, האמת שהמצב רוח שלי יותר טוב עכשיו. יש לי חברות... בזכותכם. ייעצתם לי מה לעשות... ובאמת העצות ממש עזרו לי. מישהי שממש עזרה לי זאת: "I don't give a F**K" את אמרת לי לנסות ליזום וזה מה שעשיתי. אמא שלי הציעה שנזמין את כל החברות שלי אלינו הביתה ונראה סרטים ונאכל פסטה ופיצה. וכול חברותיי ממש נרתמו לעניין. כל אחת אמרה שתביא משהו. בהתחלה רק שלושה בנות היו מוזמנות ואחרי שבוע שהתחברתי עם עוד כמה בנות... הפכנו להיות שישה. חמישה חברות שאני אוהבת. ועכשיו אני הרבה יותר מאושרת. והכל בזכותך... תודה. ממש נהנו והקשרים איתן ממש התחזקו :-) (כולן באותה הכיתה איתי). יש לי עכשיו שתי חברות ממש טובות. אנחנו מדברות באסמסים מלא. כרגע אני חולה עם חום. אני ככה מיום ראשון. ושתי החברות האלה, ברגע שהן סיימו את הלימודים כל אחת מהן שלחה לי סמס (כל אחת בנפרד). דיברתי איתן מלא אתמול. חשבתי שלאף אחד לא אכפת ממני עד שהן הגיעו לחיי. שתי החברות הכי טובות שלי. ואז היום בזמן שאני ישנה, בשבע בבוקר הן עוד פעם שולחות לי הודעה (בנפרד) ושואלות איך אני מרגישה ואם אני מגיעה היום, ומתי אני אגיע אם לא היום. ופשוט הייתי מאושרת. והן אמרו שהן אוהבות אותי ומתגעגעות אליי. אז מה אני עוד יכולה לבקש. ולא יודעת, אני מרגישה פשוט מאושרת איתן. הן מדהימות. אנחנו לא שלישיה או משהו כזה. כל אחת חברה טובה שלי בנפרד. לא רציתי להשוויץ או לעשות רע למישהו, או משהו כזה. רק רציתי שתדעו שאני מאושרת בזכותכם, בלוגר. אתם מדהימים 3>
16 תגובות
מקובלים
30/01/2014 16:01
מאיה נוימן
אני, אמיתי, מקובלים, חברים, עצוב, כואב
אני רואה כל כך הרבה ילדים שרוצים להיות מקובלים. שרוצים להיות בתוך המעגל הסגור הזה. בתוך הרשימה של הילדים שאותם מזמינים למסיבה ואת השאר לא. תתעוררו אנשים. להיות מקובל זה לא מה שיספק לך את האושר. תאמינו לי!! אני הייתי חנונית. הכי חנונית שיש. כל החיים ביקשתי שייתנו לי שנייה אחת. יום אחד, להיות חברה של המקובלים. אחרי כמה חודשים שהשתניתי והתחלתי להסתובב עם ה״מקובלים״ נהייתי מקובלת. נכון, זה לא קורה בין יום או שבוע. זה לוקח זמן. לפעמיים גם הרבה זמן. איך הפכתי להיות מקובלת? נהייתי חברה של אחת מהמקובלות. ולאט לאט, תוך כמה חודשים הפכתי להיות מקובלת. בהתחלה הערצתי את המקובלים, הם היו המודל לחיקוי שלי. עכשיו הם מגעילים אותי. אני נגעלת מלגעת בהם, מלהיות לידם. אתם לא מבינים שלהיות מקובל זה לא להיות מאושר. אוי, למה את לא מבינים?! אני הייתי מקובלת. הייתי במקום הזה שכולכם חולמים להיות בו. זה לא מקום טוב. לא מקום טוב. אני מודה, בהתחלה התרגשתי, הייתי מאושרת. התאהבתי, היו לי מלא חברות. אבל החנוניות הם הבנות הכי מדהימות שפגשתי. כשאני איתן אני פשוט אני, אני לא מישהי שהן רוצות שאהיה. אני פשוט אני. אני מאושרת עכשיו. עם חברות חנוניות. כי הן, הן המדהימות. לא המקובלות. אני רק מבקשת מכם. תחשבו. בהיגיון. תבינו. שאתם. עושים. טעות. כשאתם. מקנאים. במקובלים.
17 תגובות
ידיד טוב ;-)
22/12/2013 14:11
מאיה נוימן
אני, חבר, מאושרת, אמיתי
אני לא יודעת אם אני אוהבת אותך או לא.. אני לא יודעת אם אתה עדיין מאוהב בי. אני רק יודעת שאתה זה שביום עצוב הצליח לשמח אותי. אני יודעת שאתה ידיד מעולה. אני יודעת שכיף לצחוק איתך, לעשות הרבה שטויות. אני יודעת שאתה בן אדם מדהים. אני יודעת שבלעדיך לא הייתי מצליחה להיות כרגע שפויה. אני יודעת שבזכותך יש לי רגעים מאושרים שבחיים לא אשכח. אני יודעת שאתה לא יודע את כל הדברים האלה. אני גם יודעת שאתה לעולם לא תדע. אבל אני יודעת מה אתה בישבילי. אתה... המלאך שלי. ששומר עלי. ואני מקווה שתמיד תשמור. רק רציתי להגיד לך תודה... ו... אני אוהבת אותך... אבל בקטע של ידידים ;-)
20 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »